אמנות ההקשבה

קרה לכם שהילד שלכם חזר מהגן והחל לשתף אתכם באירוע שקרה לו בבית הספר, וכבר במשפט השני או השלישי איבדתם אותו? המחשבות נזרקו ליום העבודה, למשימה שלא הספקתם לסיים, להערה שזרק לכם קולגה, לבקשה של הבוס שלכם שלא הספקתם להתפנות אליה ועוד ועוד.

אז אני כאן כדי לדבר איתכם על חשיבות ואמנות ההקשבה.

הקשבה היא לא לשמוע או להנהן בראש לאות "כן" או "לא". הקשבה היא להיות ברגע הזה ממש קשוב לצרכים של הילד שלכם.

אז איך אנחנו למעשה עושים את זה?

בראש ובראשונה נחדד חושים.

נקשיב לאירוע שהילד שלנו בחר לשתף אותנו, אבל לא רק לתוכן אלא גם לנימת הקול העולה ממנו וננסה להבין ממנה, האם הילד שלי טרוד באותו רגע, לחוץ או שהוא בכלל משדר לנו נינוחות?

נביט לו ישר בעיניים, ולא נברח לסמארטפון שלנו לרגעים.

נעזוב כל פעילות שאנחנו רוצים לבצע (בין אם שטיפת הכלים או קיפול כביסה או כל פעילות רלוונטית אחרת) ופשוט נהיה איתו ברגע.

ומה לא נעשה אתם שואלים? לא נשפוט אותו, לא נבקר אותו, לא נציע הצעות.

וכשהילד שלנו יסיים לשתף אותנו, נאמר לו באמפתיה שהקשבנו לו, ואנחנו מעריכים את זה שבחר לשתף אותנו, ולא נעבור מיד לשלב "הייעוץ ההורי" או "שלב הפתרונות", שרבים מאיתנו נוטים לברוח אליו.

נשאל אותו האם הוא צריך מאיתנו עוד משהו מלבד הקשבה. לא מעט פעמים הילדים שלנו עמוסים בחוויות מאינטרצקיות חברתיות שחוו במהלך היום, וכל מה שהם רוצים מאיתנו זה רק להקשיב להם ולא יותר מזה!

ושלא תבינו מהמאמר הזה שאנחנו צריכים להיות פנויים כל היום להקשיב להם.

לפעמים הילדים שלנו רוצים לשתף ואנחנו לא פנויים באותו רגע.

במקרה כזה לא נתעלם מהם, אלא נתווך להם את זה שאנחנו לא פנויים ("חמוד שלי אני מאד רוצה להקשיב לך, אבל אני בדיוק באמצע החלפת החיתול לאחיך. אני כבר מסיימת ומתפנה" או "חמוד שלי אני מסיימת שיחה קצרה וחשובה עם רונית וכול כולי שלך"). וכמובן שכשנסיים, נתפנה אליהם ונקשיב להם.

בדרך זאת נלמד אותם לדחות סיפוקים, ולהתחשב ברצונות של האחר, אבל זה כבר נושא למאמר אחר (: