top of page

למה הוא עושה לי דווקא??!

מאת: מיטל הרשקו, מדריכת הורים בגישת אדלר


"נמאס לי להתווכח איתו כל הזמן... כל מה שאני מבקשת, הוא עושה לי דווקא"...

"אני מבקשת ממנה להתארגן לגן והיא בשלה, מושכת את הזמן"...

"אני אומר לו להיכנס להתקלח, והוא אפילו לא מרים את הראש מהמסך"...


המצבים האלה מוכרים לכם?


אין הורה שלא מתלונן שהילד שלו או שלא מקשיב לו או עושה לו דווקא... ההבדל המשמעותי בין המקרים הוא במינונים של אותן התנהגויות. ומה הכוונה ? ילדים הם בני אדם עם רגשות, דעות, ורצונות משלהם (חידשתי לכם, נכון? 😉) וככאלה מותר להם גם לא לרצות לשתף איתנו פעולה, בעיקר אם הפרענו להם באמצע פעילות חשובה כמו צפייה בסדרה האהובה עליהם בטלוויזיה.


השאלה שאנחנו צריכים לשאול את עצמנו, היא מה התדירות של חוסר שיתוף הפעולה הזה? אם על רב הבקשות שלנו, אנחנו נענים בשלילה או בהתעלמות מצד ילדינו, יש סבירות טובה לכך שהילדים שלנו מנהלים איתנו מאבקי כוח. הם רוצים להחליט, לקבוע, ובעיקר הם רוצים להוכיח לנו שהם חזקים מאיתנו.

בבסיס מאבק הכוח בין ההורים לילד מסתתרת מטרה הדדית של הפגנת כוח ושליטה. ההורה והילד נאבקים אחד עם השני לגבי מי החזק ומי השולט. כל עוד הילד מנצח במאבק, הוא מרגיש שהוא החזק והקובע. כשההורה מנצח במאבק, הילד מרגיש חסר ערך. חשוב מאד שנבין, הילדים שלנו לא פועלים מתוך מקום מודע. כך בהתאם, הילד שלך לא אומר לעצמו: "אני אראה לאבא שלי מי השולט כאן", והילדה שלכם לא אומרת לעצמה: "אני אלמד את אמא שלי לקח". הם לרב פועלים מתוך מקום של מודלינג הורי שאנחנו עושים להם בבית.


ברור לי שכולנו (או לפחות רובנו) לא רוצים להתנצח עם הילדים שלנו. אבל אנחנו כן רוצים שהם יעשו את מה שאנחנו מבקשים, וכשהם לא משתפים פעולה, הרצון הזה הופך לצורך, וכשהצורך הזה לא נענה אנחנו מתחילים להתערער - "היום הוא אומר לי "לא" על כניסה למקלחת, מה יקרה איתו כשיגדל??", ואז אנחנו עוד יותר מתעקשים, אולי גם כועסים, ולא אחת גם הופכים את הבקשה שלנו לדרישה!


ומה הילד שלנו רואה אל מול עיניו? הורה עקשן, לוחמני, שמילתו חייבת להיות האחרונה בבית. ומה הוא לומד מזה? שזאת כנראה הדרך המיטבית עבורו להתנהל בעולם.

וכשהוא חווה או רואה את זה, הוא עלול לסגל לעצמו דפוס התנהגות של עקשנות ולוחמנות, ובדרך זו גם להתנהל כך בעולם (בד"כ ילדם שמתנהלים בבית תפיסה כזאת, ינהגו באותו אופן גם בסביבתם הקרובה, עם חברים, או עם דמויות סמכות אחרות).




אז מה עלינו כהורים לעשות?


בראש ובראשונה נבין שבמלחמה הזאת אין מנצחים. כולנו מפסידים ! ושהדרך לצאת מהמאבק היא רק באחריותנו, ההורים.

אם הבנו שהמטרה שלנו היא יצירת יחסים טובים בבית, אז נחליט שאנחנו עוזבים את זירת ההתגוששות, מסירים את הכפפות, ובמקום זאת בוחרים לאמץ דרך התנהלות חדשה בבית, בה נתמקד בעידוד ילדינו, ושיקוף הכוחות והיכולות הטמונים בהם.


בדרך זאת נאפשר להם להרגיש שאנחנו רואים אותם, ומבינים את הרצונות שלהם (גם אם אנחנו לא תמיד מסכימים איתם).

ילדים שמרגישים מובנים, שרואים אותם ואת החוזקות שלהם, ירצו לשתף איתנו פעולה.

תשאלו אותי למה? התשובה יותר פשוטה ממה שאתם חושבים: כי טוב להם!


על ידי כך נלמד אותם בעיקר שהיחסים בינינו בטווח הקצר (כשהם עוד פעוטות), ולא פחות מזה בטווח הרחוק (כשהם יתבגרו), חשובים לנו יותר מכל דבר אחר בעולם - הרבה יותר ממי אומר את המילה האחרונה בבית.

ואני כאן בשבילכם,

ללוות אתכם להיות שלמים עם ההורות שלכם.


 











71 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

Comments


bottom of page